"לפעמים להתמודד עם הצלחות קשה יותר מאשר להתמודד עם כשלון", קשה להתמודד עם רף הציפיות הגבוה כל הזמן.
הרצאה של מעין גרינברג הג'ודוקה לשכבה ט'. מעין סיפרה את סיפור חייה איך החלה בגיל 9 את הענף וכבר אז החליטה שתהיה באוליפיאדה.
עד הסוף / מעין גרינברג 
אם התחלת משהו, לכי איתו עד הסוף, אל תעצרי באמצע.
אני מעין גרינברג, בת 26 מהשרון.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי פעילה מבחינה גופנית,
ההורים שלי שלחו אולי לחוגי ספורט מהרגע שלמדתי ללכת.
אין ספק שזה תמיד הלך לפניי, מעין הספורטאית, מעין החזקה ושלל תיאורים בסגנון.
שהייתי ילדה, בגילאי היסודי, לא הפריעו לי הכינויים האלה, להפך, אהבתי את הספורט.
אבל אין ספק שבאה עם זה איזושהי מחויבות "לספק את הסחורה":
למשל אם היו בוחרים אותי ראשונה למשחקי כדור אז הייתי חייבת להיות הכי טובה אחרת הייתי מרגישה שנכשלתי.
אחרי שהתנסיתי במגוון ענפי ספורט בגיל 9 עליתי לראשונה על מזרן הג'ודו
זו באמת הייתה אהבה ממגע ראשון.
הענף הזה הוא כל כך ייחודי, הוא לא צפוי, הכל יכול לקרות בכל רגע נתון.
הקרבה הפיזית בין היריבים רק מעצימה איך תחושות הניצחון או ההפסד,
אורך קרב ג'ודו הוא 4 דק' ברוטו, בפועל זה יכול להיות יותר זמן. במהלך הקרב כל הזמן יש קרבה ומגע בין היריבים.
כדי לנצח צריך להטיל את היריב על הגב, לחנוק אותו או לרתק אותו לרצפה.
תנסו לדמיין סיטואציה ששני אנשים נלחמים זה בזה ברחוב ואחד מטיל את השני על הגב ומחזיק אותו צמוד לרצפה 20-30 שניות ובסוף זה שנפל צריך ללחוץ לאותו אחד את היד,
זה כאילו לא הגיוני בכלל. התחושה הזו של הפסד או ניצחון עם קרבה פיזית כזו גדולה מעצימה את הרגש.
בגיל 13 התחלתי להתאמן במסגרת נבחרת ישראל, הייתי אלופת ישראל לכל הגילאים והחזקתי בתואר אלופת ישראל לבוגרות 4 שנים ברציפות.
התחריתי בחו"ל בתחרויות הסבב האולימפי של ריו 2016 ושל טוקיו 2020.
אך לצערי לא הצלחתי להגשים את החלום ולקבוע את הקריטריון לאולימפיאדה.
התחושות של תחרות לא דומות לשום דבר אחר שחוויתי:
היכולת להתמודד עם הלחץ, ההתרגשות, הציפייה שלי מעצמי ושל הסובבים אותי ממני בתחום שהכי חשוב לי בעולם
לימדה אותי להתמודד עם כל קושי או משבר שנתקלתי בו לאורך הזמן, בכל התחומים.
למשל בתקופת מבחנים בלימודים, כל החברים שלי נכנסים ללחץ מהעומס והקושי ואני לא מרגישה את זה.
אני חושבת שהחוויות בג'ודו גרמו לי להסתכל על דברים בצורה אחרת, לדעת לשלוט בלחץ וברגשות ולראות דברים כאתגר ולא כקושי.
תוך כדי התחרויות שלי התחלתי לאמן ילדים במועדון הג'ודו שבו גדלתי.
רציתי להעביר להם את התשוקה שיש לי לג'ודו, את האהבה, את התחושה שאתה על המזרן בקרב וכל העולם נעצר באותו רגע כי שום דבר אחר לא מעניין.
בהתחלה האימון היה יותר תחביב אך עם הזמן הסיפוק מההצלחות כמאמנת היה שווה ערך לסיפוק מהצלחה בספורטאית
וכשהחלטתי לפרוש מתחרויות היה לי את השקט הנפשי להשקיע את כל כולי בטיפוח הספורטאים שלי.
השינוי לא קרה בבום, לאט לאט מצאתי את עצמי חושבת על תוכנית האימונים של הספורטאים שלי במהלך היום שלי,
איך אני יכולה לשפר אותם ולגוון את האימונים שלהם, מה להוסיף ומה להוריד ופחות על האימונים שלי ועל הלו"ז שלי.
ואז התחלתי בנוסף לתחרויות שלי לטוס עם הספורטאיות הבכירות שלי לתחרויות ומחנות אימונים בחו"ל ואהבתי את זה.
זה בעצם לחוות את אותו עולם ואותן תחושות וחוויות אבל קצת שונה, ממקום אחר והמקום הזה סיפק אותי לא פחות.
באופן כללי אני אדם מאוד אמוציונלי וכשהספורטאים שלי מצליחים אני מרגישה כאילו אני ניצחתי עכשיו על המזרון אני מאוד מאוד שמחה,
וכשהם מפסידים אני לוקחת את זה מאוד קשה וחושבת איפה טעינו.
אני שואפת להיות הכי טובה במה שאני עושה, אני תמיד רוצה לנצח, להוביל ולהיות ראשונה.
זה משהו שלקחתי מהספורט והשלכתי אותו על אורח החיים הפרטי שלי.
בכל תחום אני רוצה לנצח ולהיות ראשונה, אם זה בתור ספורטאית, בתור מאמנת, בלימודים או בדברים שטותיים כמו משחק שש-בש אפילו.
אני נהנית מתחושת התחרות, זה נותן לי מוטיבציה להשתפר, להתקדם ולדעת לנתב את הידע שאני רוכשת למקומות שיקדמו אותי הלאה.
לאורך כל הקריירה שלי כספורטאית וגם אחרי המשפחה שלי תמכה בי בצורה הכי טוטלית שיכולה להיות.
הם היו בכל התחרויות שלי, טסו איתי לחו"ל, תמכו בי ברגעים הקשים יותר והכי שמחו בשבילי בניצחונות וברגעים הטובים יותר.
אין ספק שהידיעה שהמשפחה שלי מסתכלת עליי מהצד תמיד תגרום לי להוציא מעצמי יותר,
תיתן לי עוד כוח ומוטיבציה להצליח שאני לא חושבת שאפשר לייבא אותו מתחום אחר.
ההורים שלי הם מודל לחיקוי עבורי, כל אחד לפי האופי שלו,
אני מעריצה אותם על מי שהם ומה שהם ועל הבית והמשפחה שהם בנו יחד.
את המסירות שלהם לעבודה, את השאיפה למצוינות שחינכו אותי לפיה, הנחישות, ראיה מסביב ודבקות במטרה.
האג'נדה שהם חינכו אותי לפיה ואני דבקה בה כל הזמן היא אם התחלת משהו, לכי איתו עד הסוף, אל תעצרי באמצע.
למשל, לאורך הקריירה היו לי לא מעט משברים מכל מיני סיבות,
אבל העובדה ששמתי לעצמי מטרה מול העיניים בתחילת הדרך הניעה אותי כל הזמן קדימה, לקום בבוקר
ולעשות את מה שאני אוהבת ואת מה שצריך כדי להצליח להגשים ולהשיג את היעד שלי.
כשגרירת פרויקט אתנה יוצא לי לפגוש לא מעט ילדים וילדות בכל טווח הגילאים ולהעביר להם הרצאות במסגרת הפרויקט:
על הקריירה שלי כספורטאית, הקשיים, הצלחות, כישלונות, מה לקחתי איתי לחיים ועוד.
